החלטה בתיק ת"א 701700-06

1. בפניי תביעה כספית. בגדרי התביעה הועלתה על ידי הנתבעות טענה כי יש לסלק את התביעה, בעיקרה, על הסף. עניינה של החלטה זו בטענה האמורה של הנתבעות.

2. התובעת היא עיריית ירושלים (להלן - העירייה). התביעה היא לתשלומי ארנונה בגין מבנה המצוי באזור התעשייה עטרות. הנתבעות הן אורני טל תעשיות שיש (1988) בע"מ (להלן - אורני טל או נתבעת 1), וגני ירושלים מפעל 1997 בע"מ (להלן - גני ירושלים או נתבעת 2; ביחד ייקראו שתי הנתבעות - הנתבעות). תקופת החיוב אליה מתייחסת התביעה היא 15.12.1999 - 30.7.01 (סעיף 2, תצהיר שרון פולטוב).

3. טענת הנתבעות היא, כי לא הומצאו להן הודעות שומה או דרישות תשלום. לשיטתן, בכך לא התקיימו הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו  1976 (להלן - חוק הערר). חוק זה מקנה לנישום זכות ערר על חיוב בארנונה כללית, תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת תשלום (סעיף 3(א)).

4. מהודעת העירייה המצויה בתיק עולות לעניין זה העובדות הבאות. עד לשנת 2006 היתה רק נתבעת 1 רשומה כמחזיקת הנכס. נתבעת 2 צורפה לרישומים לעניין זה בשנת 2006. הודעות שומה לשנים 1999 - 2001 לא נשלחו לנתבעת 2. לטענת העירייה, נשלחו הודעות שומה כאמור לנתבעת 1. אין ברשות העירייה הודעות כאמור. על פי הטענה, ברשות העירייה העתקים של אותן הודעות. ההודעות נשלחו בדואר רגיל. אין אישורי מסירה המעידים על שליחתן או קבלתן בידי נתבעת 1. להודעת העירייה צורפו מכתבי התראה אחרונים, הנושאים תאריך 27.2.2006, ומופנים לכל אחת מן הנתבעות. נטען, כי אלה נשלחו לנתבעות. גם לגבי מכתבים אלה, לא צורפו אישורי מסירה, או ראיות בלתי אמצעיות אחרות המעידים על קבלת המכתבים בידי הנתבעות. אף לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התקיימו היסודות המעמידים את החזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971, בדבר הגעת דרישת תשלום כלשהי למי מן הנתבעות.

5. יש ממש בטענת הנתבעות, כי מכתבי ההתראה משנת 2006 אינם בבחינת הודעות שומה או דרישות תשלום במובן סעיף 3(א) לחוק הערר. אין במכתבים פירוט של הנכס, גודלו, סיווגו, או התעריף הרלוונטי. בנסיבות אלה, אין במכתבי ההתראה הפרטים הבסיסיים, הדרושים לשם מיצוי זכות הערר שנקבעה בחוק. משכך, ממילא, אין מדובר בדרישות או בשומות, להן התכוון המחוקק בהוראת סעיף 3(א) הנ"ל. אף אין ראייה, המלמדת כי מכתבים אלה הגיעו למי מן הנתבעות. זאת, הגם שאין בפניי טענה כי הכתובות שעל מכתבים אלה (אשר שמן של שתי הנתבעות מופיע על גבי כל אחד מהן), אינן נכונות.

6. חרף כל האמור, עולה מן הראיות הבדל, לעניין זה, בין נתבעת 1 ובין נתבעת 2. מן הראיות עולה כי נתבעת 1 קיבלה, בזמן אמת, דרישות תשלום מאת העירייה. כך עולה בפירוש מסעיפים 14, 23 לתצהיר מר יגאל זקן מטעמה, במסגרת בקשת הרשות להגן. לעומת זאת, לגבי נתבעת 2 עולה בבירור, כי עד לשנת 2006 לא יכלה לקבל מן העירייה הודעת שומה, שכן כלל לא היתה ברשומות הרלוונטיות. גם בשנת 2006 לא קיבלה הודעת שומה.

7. במצב זה עולה שאלת הסעד הראוי. נקודת המוצא היא, כי בהגשת התביעה, בלא מתן אפשרות למצות את הזכות החוקית להשיג על החיוב בארנונה, יש כדי לאיין את זכותה החוקית האמורה של נתבעת 2. תוצאה זו אינה סבירה. פירוש לפיו הרשות המינהלית, ולו בתום לב, תביא באופן חד צדדי לאיון הזכות להשיג על החלטותיה, נוטל מן האזרח את השליטה על המימוש האפקטיבי של הזכות האמורה. פירוש כזה מחליש את הזכות האמורה באופן בלתי סביר. הוא עומד בניגוד לחזקה הפרשנית, לפיה תכלית החוק היא להגשים תוצאות סבירות (ע"א 3185/03 מנהל מס שבח מקרקעין - מרכז נ' פלם (2004)) מתן תוקף לזכות ההשגה והערר מחייב לפרש את הדין באופן שזכותה של העירייה להגיש תביעה מעין זו שבכותרת, מוכפפת לקיום הוראת סעיף 3(א) הנ"ל. אין, אפוא, מקום להמשיך בבירור התביעה, עד למיצוי הליכי ההשגה והערר על ידי נתבעת 2.

8. בהקשר זה לא נעלמה מעיני טענת העירייה, לפיה הודעות שומה הן הצהרתיות על פי טיבן. הן לא יוצרות את עצם החיוב. היעדרן לא משמיט את החובה לשאת בחוב ארנונה (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002)). טענה זו משקפת את הדין. עם זאת, אין בה כדי להכריע את גורל הבקשות שבפניי. השאלה העולה לדיון אינה האם הודעות השומה יוצרות את החיוב מעיקרו של דבר. השאלה היא, האם דרך פעולתה של התובעת לא שללה מן הנתבעות את זכותן להשיג ולערור על השומה שנקבעה להן, ומה משמעות הדבר. אכן, הנתבעות אינן טוענות כי היעדר דרישות ושומות כחוק משמיט את עצם הבסיס לחוב. טענתן היא, כי היעדר דרישות ושומות כאמור מנע מהן אפשרות אפקטיבית לתקוף את החיוב בדרך הקבועה לשם כך בדין. לכן, אין בטענות התובעת כדי להשיב לטענות הנתבעות, כי יש לאפשר להן למצות את הליכי ההשגה האמורים, בטרם תגיש התובעת תביעה לתשלום הארנונה.

9. דחיתי לעיל את טענת נתבעת 1 כי לא קיבלה דרישות תשלום או הודעות שומה מן העירייה. ברם, נוכח זיקת הגומלין בין טענות נתבעת זו ובין טענות נתבעת 2, מן הראוי, בנסיבות מקרה זה, לאפשר גם לנתבעת 1 למצות את הזכות החוקית להגשת הליכי ערר.

10. שאלה אחרת היא כיצד יש לנהוג עתה ביחס לתביעה שבכותרת. בנקודה זו אני מקבל את עמדת התובעת, כי אין מקום למחיקת ההליך לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא להפסקתו לפי תקנה 154 לתקנות האמורות. אכן, אין ביד הנתבעות או מי מהן טענה ממשית כי איזה מן העילות הקבועות בתקנה 100 חלה במקרה זה. במצב זה, הצעתה של העירייה לעשות שימוש בתקנה 154 (לה הסכימה נתבעת 2) מתאימה יותר לנסיבות העניין.

11. שאלה נוספת היא מה יהיו גדרי הטענות במסגרת הליכי השגה וערר שיתקיימו בין הצדדים. נתבעת 2 טוענת כי היא רשאית להעלות בהליכי הערר כל טענה. לכך לא ניתן להסכים. אכן, שלא כטענת התובעת, עילות ההשגה שניתן להגיש על פי סעיף 3 הנ"ל לחוק הערר אינן מוגבלות להחזקת הנכס. אין מקום, אפוא, לעמדת העירייה, כי יש להגביל את עילות ההשגה שיגישו הנתבעות אך לנושא החזקת הנכס. עם זאת, בסעיף 3 הנ"ל רשימה סגורה של עילות ערר. אין בסיס משפטי לטענה, כי הנתבעות או מי מהן, רשאיות להעלות במסגרת הליכי השגה וערר טענות החורגות מן המפורט בסעיף 3 האמור.

12. הנתבעת 2 העלתה גם טענת שיהוי, מכוחה ביקשה לסלק את התביעה על הסף. הגם שלא הוגש לעניין זה תצהיר בתמיכה לבקשה לסילוק על הסף, הונח בסיס עובדתי לטענה זו במסגרת תצהירי עדות ראשית. ברם, עניין זה דורש בירור עובדתי. אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף על יסודו, בלא בירור כאמור.

13. (א) התוצאה של כל האמור לעיל היא, כי בכל הנוגע לנתבעת 2, אני מורה על הפסקת התובענה, על מנת לאפשר לנתבעת זו למצות את הליכי ההשגה והערר הקבועים בדין. הנתבעת 2 תהיה רשאית להעלות במסגרת ההליכים האמורים כל טענה אשר סעיף 3 לחוק הערר מאפשר להעלות. אשר לנתבעת 1, תופסק התובענה בכל הנוגע לעילת התביעה המתייחסת לשנת 2000. גם נתבעת זו תהיה רשאית להעלות במסגרת הליכי השגה וערר הקבועים בדין כל טענה, אשר סעיף 3 לחוק הערר מאפשר להעלות.

(ב) העירייה טוענת לחבות של נתבעת 1 (בלבד) לגבי השנים 1999, 2001. ביחס לשנת 1999, אין כל טענה בדבר נקיטת הליכי השגה או ערר, ואין מניעה להמשיך בהליכים שבפניי. ביחס לשנת 2001, הועלו על ידי נתבעת זו טענות אשר אינן נופלות, על פניהן, לגדר הוראת סעיף 3 לחוק הערר. משכך, אין מניעה להמשיך בהליך לגבי שנים אלה, ואין עילה להורות על הפסקת התובענה לגבי שנים אלה. נקבע בזה קדם משפט, ליום 22.5.12 שעה 8:30, אליו יוזמנו העירייה ונתבעת 1, לצורך קידום הבירור לגבי שנים אלה.

14. נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות בבקשות אלה.

ניתנה היום, י"א  אדר תשע"ב, 05 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: